סבולג לארשי תמוקתב םינויע

חברה וכלכלה תכנית הייצוב 1985 'כלכלה נכונה' או אידאולוגיה ריקי שיו אין ספק שהמציאות הישראלית שהיא כה עמוסה בשיקולים לא כלכליים והתערבות יתר, שמה את הכלכלנים בצד המושך יותר לכיוון של הישענות על כוחות השוק ומתן יותר משקל לשיקול הכלכלי. זה גבר על נאמנות שבטית, על משאלות הלב ועל זיכרונות ממארקס בתנועת הנוער בן פורת 1986 ב בקיץ 2011 התחוללה מחאה חברתית בישראל. השיח החדש שהובילו מנהיגי המחאה יצא נגד תהליכי הליברליזציה וההפרטה שהתרחשו במדינה, בעיקר נגד הקיצוץ במדיניות הרווחה. תהליכים אלו היו תוצאה של שינוי מבני בכלכלת ישראל, שעליו המליצו כלכלנים ישראלים בתחילת שנות השמונים, בייחוד במסגרת תכנית הייצוב הכלכלית של 1985. בעקבות המחאה החברתית גברה מעורבותם של כלכלנים מהממסד האקדמי בשיח החברתי. מעורבות זו התבטאה הן בהשתתפות בוועדת טרכטנברג, שמונתה מטעם הממשלה, הן בסיוע לפעילי המחאה ולגורמים פוליטיים. כלכלנים בכירים ממליצים לבחון מחדש את המידה הרצויה של נסיגת המדינה מהמשק. 1 על רקע השיח הציבורי החדש מעניין לנתח את תכנית הייצוב הכלכלית של 1985. תכנית זו ניסחו כלכלנים מהממסד האקדמי, ויישומה היה תוצאה של הסכמה בין הדרג הפוליטי, ההסתדרות והציבור הרחב. תכנית זו היתה מהפך רעיוני במחשבה הכלכלית בישראל, וגילמה את כוחם של רעיונות כלכליים לעצב מדיניות כלכלית בעת משבר. * מאמר זה מבוסס בחלקו על פרק מעבודת הדוקטור שלי: 'שיח זכויות חברתיות וצדק חלוקתי מאבקים סימבולים ובריתות פוליטיות בשדה האינטלקטואלי', אוניברסיטת חיפה, 2007. מנחה העבודה היה הד"ר יובל יונאי. ואני מבקשת להודות לו כאן. כמו כן ברצוני להודות לקוראים אנונימיים על הערותיהם הפוריות. 1 גם אסף רזין שהיה 'הסמן הימני' בשיח סביב התכנית המליץ אז להגדיל את תקציבי החינוך )גלובס,.)18.8.2011 עיונים בתקומת ישראל, כרך )2013(, 23 עמ' 315 349-315

ריקי שיו בשנת 1985, עת התחולל בישראל משבר כלכלי עמוק, יצאו כלכלנים מלב הממסד האקדמי, ומילאו תפקיד פעיל בעיצוב מדיניות כלכלית וחברתית חדשה, שלאחר שנים מספר שינתה את פני החברה הישראלית. תכנית הייצוב הכלכלית של 1985 היא נקודת ציון של מ עבר ממשטר של מעורבות ממשלתית עמוקה במשק למשטר כלכלי התומך בליברליזציה, בהפרטה וברפורמות מבניות )בן בסט 2001; סבירסקי 2006; פילק 2006;.)Shalev 1999 היעדים הכלכליים המרכזיים במשטר החדש היו צמיחה ויציבות מחירים. כמו כן, בעקבות התכנית עלה מעמדו של הבנק המרכזי )2003 ;Liviatan ממן ורוזנהק.)2009 מחקרים קודמים שטיפלו במעורבות כלכלנים בתכנית הייצוב הכלכלית בישראל התמקדו בקשרים שבין הכלכלנים לבין הממסד הפוליטי והאליטות העסקיות. מיכאל שלו ולב גרינברג )1989 )Shalev and Grinberg דנו בקשרים שהתנהלו סביב תכנית הייצוב בין גופים פוליטיים, בין מוסדות )בעיקר ההסתדרות( ובין בעלי ההון. לדבריהם, הכלכלנים שהיו שותפים לתכנית זו התוו מדיניות שהיתה מבוססת על רעיונות שהיו מקובלים עליהם מימים ימימה. מחקרם התמקד באינטרסים של גופים מוסדיים וביחסי הכוח ביניהם, ולא בכלכלנים שניסחו את התכנית. ביכלר וניצן )2001( טיפלו בעיקר באינטרסים של בעלי ההון, כלומר ברווחים שלהם עקב האינפלציה, והנסיבות שהובילו אותם להילחם בה ולהוביל משטר של הצבר הון חדש מבנה שונה של חלוקת הון במשק עקב ההפרטה. הם תיארו את הכלכלנים שניסחו את המדיניות הכלכלית החדשה 'פקידים אידאולוגים של הקפיטליסטים', כלומר הם כלי שרת בידי האינטרסים של בעלי ההון )שם: 306-298(. מיכאל קרן )1993,)Keren שחקר את מעורבות הכלכלנים בתכנית הייצוב הכלכלית, מסר שהם ניהלו מאבק על משאבים חומריים וסימבוליים. לדבריו, הכלכלנים הצטרפו לראש הממשלה שמעון פרס, ויצרו קואליציה של אליטות בעלות כוח ידע. קואליציה זו ניסחה מדיניות שהיתה לרוחם של הכלכלנים, והחזירה להם את המעמד שהיה להם לפני המהפך הפוליטי בממסד. ממן ורוזנהק )2009( הציגו את התכנית נקודת ציון בתהליך התחזקות מעמדו של בנק ישראל בתור שחקן מפתח בשדה הכלכלי בישראל. מנדלקרן ושלו Shalev( Mandelkern and 2010( התמקדו במוניטין המדעי של הכלכלנים ובקשרים החברתיים בינם לבין בעלי הכוח השלטוני בתקופה זו. הם תלו את הצלחת קיום תכנית הייצוב הכלכלית של 1985 בקשרים אלו. במאמר זה 'אקשיב' לכלכלנים הישראלים, ונראה בהם אנשי מקצוע מודאגים, שניצבים בפני השאלה מה לעשות כאשר אין ניסיון קודם לפתרון משבר כזה. שלא כמחקרים קודמים, המאמר שלפנינו ידגיש את האוטונומיה של הכלכלנים. אתמקד ברעיונות של סוכני השינוי עצמם הכלכלנים מהאקדמיה, שתכננו את התכנית שנים מספר קודם ליישומה בפועל. אאמץ את גישתו של בלית' )2002,)Blyth הסבור שבעת משבר לרעיונות יש כוח פוליטי. הרעיונות הם משתנים, המסבירים בפני עצמם את השינוי במדיניות הכלכלית, ואינם רק ביטוי לאינטרסים חיצוניים. כמו שנראה להלן, הרעיונות של הכלכלנים בישראל הקדימו 316

את השינוי באידאולוגיה של האליטות הפוליטיות. גורם זה מחזק את תפיסתי, כי יש לראות בכלכלנים שקידמו את התכנית סוכנים אוטונומיים בעלי הון מדעי ויכולת שכנוע והפצה של רעיונותיהם. לדעתי, הם סיפקו בסיס תאורטי לבעלי אינטרסים מחוץ לשדה המדע, אבל לא שירתו אינטרסים אלו מתוך כוונה. מאמר זה ידגיש גם את ההקשר המקומי של תכנית הייצוב הכלכלית. הוא יורה על הסתירה לכאורה בין עמדות קודמות של הכלכלנים לבין הגישה הכלכלית בבסיס התכנית ויראה כי הגישה החדשה נראית, בעיני הכלכלנים, הפתרון הנכון. אולם, הם נמצאים בקונפליקט בין הערכים ה'ישראליים הישנים' סולידריות חברתית ושוויון לבין הגישה הכלכלית המוצעת שתמוטט ערכים אלו בעתיד. קונפליקט זה מבטא את ייחודו של המקרה הישראלי לעומת מהפכים במדיניות הכלכלית במקומות אחרים בעולם המערבי. במאמר אתמקד בשאלות האלה: מה היו הרעיונות הכלכליים שעיצבו מדיניות כלכלית חדשה בישראל? ומהי מידת 'הישראליות' של הכלכלנים סוכני השינוי? להלן השאלות הנלוות: האם השיח הכלכלי סביב התכנית היה תחילתה של מהפכה פרדיגמטית במחשבה הכלכלית? האם יש קונפליקט בין הרעיונות הכלכליים לבין עמדות המוצא החברתיות של הכלכלנים שהשתתפו בשיח? האם התכנית נראתה בעיני מנסחיה 'מדעית' או סדר יום אידאולוגי חדש? בד בבד אראה שבתחילת שנות השמונים עלתה בקרב האליטות הישנות 'תרבות השוק', המאדירה את כלכלת השוק החופשי. סביר שגם לשיח הקשור בתכנית, שראו בה הצלחה כלכלית, היה תפקיד מעצב ביצירת 'הטעמים החברתיים' החדשים. תכנית הייצוב הכלכלית של 1985 תוכננה בשדה המדע שנים מספר קודם שנקראו הכלכלנים בפועל לסייע בייצוב המשק. היו בנוגע אליה מחלוקות, שהתנהלו בדרכים מקובלות באקדמיה, והתחיל להתבסס שינוי פרדיגמטי בשיח הכלכלי. הרעיונות הכלכליים החדשים הושפעו מהשינויים הפרדיגמטיים בשדה המדע המערבי מ עבר מהתאוריה הקיינסיאנית לתאוריה המוניטריסטית )ארחיב על כך בהמשך(. התכנית הוצגה צעד ראשון והכרחי בדרך לשינוי מבני, הכולל את יציאת הממשלה מהשוק לצד ועל אף החשש שמא היא תפגע בעיקר בשכירים, וכי שיעורי האבטלה במשק יגדלו, לפחות בטווח הקצר. בחסות 'כורח הנסיבות' ו'שעת חירום' ביקשו לקדם שינויים נרחבים יותר ממה שנדרש לצורך פתרון מידי של המשבר הכלכלי )בן בסט 2001; פישר 2005; 1993.)Bruno בכל זאת, אף על פי שיש קווים משותפים בין תכנית זו לבין תכניות ייצוב כלכליות שהונהגו במקומות אחרים, יציג מאמר זה שהשיח האינטלקטואלי של הכלכלנים בישראל ייחודי, והדבר מרמז על השפעת התרבות המקומית על השיח הכלכלי. הכלכלנים הישראלים לא הציגו יעדים אלו צודקים מבחינה מוסרית, אלא כורח הנסיבות הכלכליות. הניתוח שלי יאיר את הקונפליקט 'בין הערכים מתנועת הנוער' לבין ה'שיקולים הכלכליים' )בלשונו של בן פורת 1986 ב(, וילמד על הייחודיות של המקרה הישראלי. ניתוח זה עולה בקנה אחד עם גישתה של פורקייד )2009,)Fourcade שחוקרת את הק שר בין כלכלנים לבין התרבות הערכית בחברה שהם פועלים בה. לדבריה, אף על פי שהרעיונות הפורמליים שלהם בין לאומיים, בכל מדינה הכלכלנים נטועים 317

ריקי שיו בתרבות הפוליטית המקומית וגם בערכים החברתיים ההגמוניים. לכן לעמדות הכלכליות והאינטלקטואליות יש גוון מקומי ייחודי. הפרדיגמה המדעית השלטת עד שנות השבעים התאוריה הכלכלית השלטת בשדה המדע בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היתה התאוריה הקיינסיאנית. כמעט בכל העולם המערבי סיפקה גישה זו את הביסוס התאורטי לקיום מדיניות כלכלית, שהיעד המרכזי שלה היה תעסוקה מלאה Blyth( Bleaney ;1985 ;2002(. Hall 1989 התאוריות הכלכליות שקדמו לתאוריה הקיינסיאנית ראו באבטלה מצב של כשל שוק זמני. ההנחה השלטת אז היתה שבדומה לכל מוצר אחר כשיש עודף היצע או חוסר ביקוש לעובדים, יתאים השוק את עצמו בעיקר באמצעות השכר. בתקופת המשבר הכלכלי של שנות השלושים של המאה ה 20 התחולל מיתון קשה בארצות הברית ובשאר מדינות העולם המערבי. אף על פי שהשכר ירד, לא חל שיפור בתעסוקה, האבטלה עמדה על עשרים וחמישה אחוזים, והמשק לא חזר לשיווי משקל. הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס הסביר תופעה זו, ואמר שבשוק חופשי שאין בו מעורבות של הממשלה יכולה להיות אבטלה קבועה בשל מחסור בהשקעות. לדעתו, הדרך לתקן את העיוות הזה היא מעורבות של הממשלה, שתחסל את האבטלה מצב של חוסר יעילות כלכלי, שיש למגרו. קיינס נתן אפוא את הגושפנקה לסברה, שמדיניות של 'שב ואל תעשה' faire( )laissez אי מעורבות של הממשלה והסתמכות על כלכלת שוק לא תביא לפתרון הכשל, והמשק יישאר בחוסר יעילות של שוק העבודה ובתת תפוקה. 2 התאוריה של קיינס נתנה צידוק מדעי לגישת ה'ניו דיל' של רוזבלט בשנים 3 1936-1933. תקופה זו אופיינה במעורבות גדולה של הממשלה כדי להוציא את המשק האמריקני מהמשבר. אחד ההישגים של מדיניות זו היה הנהגת ביטוח אבטלה, והדבר הפחית את התלות של השכירים בשוק העבודה. קיינס ראה בקפיטליזם את המשטר האמין ביותר למימוש ערכי הליברליזם, ובראש ובראשונה ערך החירות. אך, לדעתו, מעורבות הממשלה בשוק לשם קידום ערכים של טובת הציבור עולה בקנה אחד עם ערכי הקפיטליזם )321.)Keynes :1931 הוא סבור שאין במעורבות המקרו כלכלית של הממשלה משום ביטול או פגיעה במאפיינים העיקריים של 2 ידוע שחשיבה זו לא היתה חדשה בשנות השלושים, אלא שקיינס נתן לה לגיטימציה. ראו: Davis.1971, Yonay 1998 3 קיינס נפגש עם רוזבלט במאי 1934 ואחר כך עם יועציו הכלכליים. )504-509.)Skidelsky :1992 לדעת קיינס, היה צריך להגדיל את הזרמה הפיסקלית )תקציבית(. יועצו של רוזבלט, וולטר ליפמן, כתב לקיינס ב 1935 שהיתה לו השפעה על המדיניות של רוזבלט )שם, 508(. רוזבלט נסוג מתכנית ההרחבה הפיסקלית בגלל לחצים פוליטיים לפני הבחירות של שנת 1936. על השפעתו של קיינס על הכלכלנים בצוות של רוזבלט ראו גם:.Galbraith :1994 96-103 318

הקפיטליזם מניע הרווח, שהוא המנוף העיקרי של המנגנון הכלכלי אולם, מניע הרווח כשלעצמו לא די בו, ולא צריך להפריז בערכים של יעילות כלכלית, שהיא רק אמצעי לסיפוק חיים ראויים )372.)Keynes :1931 רוברט סקידלסקי, הביוגרף של קיינס )1992,)Skidelsky מ ספר שקיינס התיידד עם ביאטריס ווב, ממייסדי קבוצת הפביאנים, שדגלה ברפורמות סוציאליסטיות. בשנת 1926 קרא קיינס את ספר ה,My Apprenticeship המתאר את הרעיונות החברתיים של הקבוצה. סקידלסקי מוסיף, בהסתמך על הערה של ידידתו של קיינס, הסופרת וירג'יניה וולף, כי מאז הפגישה עם ווב הזדהה קיינס עם רפורמות חברתיות, ואף 'הואשם' על ידי חבריו בסוציאליזם 247(.)Skidelsky 1992: בתחילת שנות הארבעים חבר קיינס לבוורידג' בתכנון מדינת הרווחה האנגלית, תמך בתכניתו במשרד האוצר הבריטי, ונתן לה ביסוס תאורטי )-75 George and Page :1995 ;78(. Timmins :1995,45-48 132-133 היעד של תעסוקה מלאה היה משותף לשניהם, כי כדי שיהיה אפשר לגבות תשלומי ביטוח לאומי מן העובדים ומן המעסיקים לשם מימונה של תכנית בוורידג', נדרשה תעסוקה מלאה. קיינס, כאמור, צידד במעורבות הממשלה ובתקציב גירעוני כדי לפתור את בעיית האבטלה, שאינה יעילה מבחינה כלכלית. קיינס נתן גם ביסוס כלכלי תאורטי לתשלומי ביטוח אבטלה, לא רק למעורבות הממשלה, שתמנע את האבטלה. לפי קיינס, ביטוח אבטלה הוא מייצב אוטומטי של המשק, מאחר שכאשר המובטלים מקבלים מענק אבטלה, הם אינם מקטינים את הביקוש שלהם, ולפיכך המשק אינו נכנס למיתון גם בעת אבטלה. קיינס נתן אפוא ביסוס כלכלי ליעדים המרכזיים של מדינת הרווחה: תעסוקה מלאה ומערכת של ביטוח לאומי, המבטיחה קצבה לעובדים שנפלטו לזמן מה משוק העבודה. הפילוסופיה של הרווחה הנגזרת מגישתם של קיינס ובוורידג' מכ ונה 'פילוסופיה של דרך הביניים' במדיניות רווחה. מדובר בכלכלת שוק חופשי משולבת עם מעורבות הממשלה לצורך קידום יעדים של תעסוקה מלאה ושל שירותי רווחה כחינוך ובריאות. המדיניות הכלכלית הנגזרת מן התאוריה הקיינסיאנית משפיעה על הביקוש בשוק בעת מיתון. זוהי מדיניות פיסקלית )תקציבית( דומיננטית, המשתמשת בשינויים בשיעור ההוצאות של הממשלה ובהטלת מסים כדי להשפיע על שיעור התפוקה הלאומית. המדיניות הקיינסיאנית מאופיינת במעגלים של 'עצור לך'.)stop-go( הממשלה מעודדת תהליכים של התרחבות הפעילות הכלכלית )go( באמצעות צמצום נטל המס או באמצעות הגדלת ההוצאה הציבורית. בכך היא מעודדת את הביקושים. אם יש פעילות יתר, ננקטת מדיניות הפוכה מדיניות 'עצור'.)stop( המדיניות המוניטרית )הפיננסית( בשיטה הכלכלית הקיינסיאנית היא כלי עזר למדיניות הפיסקלית באמצעות שינויים בשער הריבית על ידי הבנק המרכזי. על מעמדו של קיינס בישראל של שנות השבעים אפשר ללמוד גם מהרצאת הפתיחה של האגודה ללימודי כלכלה, שנתן דן פטינקין )1976(, 4 שעסקה בתפיסתו התאורטית 4 פטינקין עלה לישראל בשנת 1949, ונחשב אבי לימודי הכלכלה בישראל )גרוס 2004(. 319

ריקי שיו והפוליטית של קיינס. גם מיכאל ברונו, אדריכל תכנית הייצוב הכלכלית, הגדיר את עצמו בשנת 1979 בהרצאה לרגל מותו של דויד הורוביץ תלמיד של תלמידיו של קיינס )ברונו.)1979 השדה הכלכלי בישראל בתחילת שנות השבעים תחילתה של התקופה בהתקוממות הפנתרים השחורים )1972-1971(, שהעלו על סדר היום הציבורי את המצוקה של הדור השני לעולים מארצות המזרח. בעקבות מאורעות אלו הוקמה ועדת ראש הממשלה לילדים ולנוער במצוקה, ובראשה עמד ישראל כץ, מנכ"ל הביטוח הלאומי אז וראש בית הספר לעבודה סוציאלית לשעבר. כן הוקמה באותה תקופה ועדת חוק ביטוח אבטלה, ובראשה עמדה הסוציולוגית רבקה בר יוסף. הבעיה החברתית היתה הבעיה ה'בוערת' על סדר היום הציבורי בישראל. בתקופה זו, תחילת שנות השבעים, תפס נושא חלוקת ההכנסות מקום חשוב במחקרים כלכליים שעסקו בכלכלת ישראל. 5 דיונים כלכליים עסקו בין השאר בקשר שבין צמיחה לבין רווחה ושוויון, במשקל הראוי שיש לתת לערכים חברתיים לעומת יעדים כלכליים בעת קביעת מדיניות חברתית וכלכלית ובהשלכות החלוקתיות של המסים. נושאים אלו הופיעו בהקשר של המלצות למדיניות הכלכלית ולמדיניות המסים 6 ובניתוח תאורטי של כלכלת ישראל. הכלכלנים מן האקדמיה צידדו בדרך כלל בדרך הביניים בכלכלה, כלומר בשילוב של שוק חופשי ושל מעורבות הממשלה לקידום יעדים חברתיים )כמו הגישה הקיינסיאנית(. מדיניות רווחה, צמיחה וחלוקת הכנסות ההנחה המקובלת על כלכלנים בתחילת שנות השבעים היתה כי אי השוויון פוגע ביעילות ניצול ההון האנושי בצמיחה וביזמות הכלכלית )פישלזון ויוכטמן 1970(, וכי 'גידול הפריון היה קשור בשיפור ההון האנושי בתהליך הקליטה' )בן פורת 1986 א: 648(. כלכלנים מהאקדמיה קיבלו את הגישה המשותפת לממסד ולזרם המרכזי במדעי החברה בישראל, 5 לפי מיכאל ברונו: 'במכון פאלק, למשל, חלק ניכר מהמקורות הולכים לחקר השאלה כיצד משפיעה המדיניות הכלכלית או תהליכים כלכליים שונים על התחלקות ההכנסות' )ברונו 1974(. 6 כלכלנים מהאקדמיה היו חברים בוועדת בן שחר, שקבעה רפורמה במס בישראל. במאמרים שנכתבו על תכנית זו כתבו משתתפי הוועדה כי מטרת הוועדה היתה לתכנן רפורמה במס, שתיצור חלוקה שוויונית יותר של ההכנסות, ותבטל את עיוותי המס שהיו קודם לכן במערכת המסים.)Bruno and Habib 1976; Ben-Porath and Bruno 1977( 320

לפיה חלוקה שוויונית יותר של ההכנסות תגביר את הלכידות החברתית ותעודד את תהליך הצמיחה. מועלית הטענה כי יש קשר בין חלוקת הכנסות צודקת לבין נכונותם של הפרטים לתרום לחברה, כלומר להשלכות של צדק חברתי על תחושת סולידריות חברתית, למשל. בלשונם של פישלזון ויוכטמן )1976: 76(: חשיבותו של נושא חלוקת הכנסות בולטת במיוחד בחברה הישראלית על רקע המציאות הביטחונית והמצב הכלכלי בהם נתונים החברה והמשק... המוטיבציה של הפרט ושל קבוצות חברתיות לחסוך ולתרום אינה בלתי תלויה במציאות הכלכלית חברתית, כפי שהיא מתבטאת ברמות ההכנסה האבסולוטית בכלל וחלקו של הפרט בעוגה הלאומית בפרט. נושא מרכזי שנדון בשנים אלו היה חקר הסיבה לשיעור הצמיחה הגבוה של כלכלת ישראל בשנות החמישים והשישים )שיעור צמיחה שנתי של 10 אחוזים בערך בממוצע בשני העשורים מאז שנת 1952( לעומת שאר העולם. מהדיון הכלכלי עולה כי מדיניות הקליטה והרווחה בשנות החמישים, אשר התבטאה בהשקעה גדולה בחינוך, בבריאות ובדיור, היתה גורם מרכזי לצמיחת המשק בעקבות גלי ההגירה הגדולים )קוזנץ 1973; Ben-Porath.)1986b, 1986c הכלכלן האמריקני סימון קוזנץ, זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 1971, ביסס את מחקריו על התאוריה הקיינסיאנית, וקידם אותה בארצות הברית )גלבריית 238-237(. 1983: ברבעון לכלכלה 7 אמר קוזנץ כי 'רבים מן ההיבטים האידאולוגיים והמוסדיים של ישראל היו מותאמים בבסיסם לתנאים של צמיחה כלכלית מהירה' )קוזנץ 209(. 1973: במילים אחרות, לפי קוזנץ, האידאולוגיה ששלטה בישראל תרמה לשיעור הצמיחה המואץ. יורם בן פורת ) 1986 א: 648(, תלמידו של קוזנץ, חיזק את דבריו של מורו, ואמר שצמיחה כלכלית ועלייה ברמת המחיה לא היו מטרות נחשקות כשלעצמן, אלא אמצעים לבינוי האומה, צמיחה וקליטה של אוכלוסייה יהודית. המטרה הלאומית היתה יצירת חברה מלוכדת ומשק בתעסוקה מלאה. לדבריו: 'נוכח ההבדלים בין העולים )ברקע חברתי ובפריון העבודה( והפערים בינם לבין האוכלוסייה הוותיקה, יתכן שהאסטרטגיה שנקטה הממשלה הייתה הכרחית ונועדה לקדם מטרות כגון גיבוש חברתי, מניעת ירידה ומשיכת עולים נוספים. ללא אסטרטגיה זו, יתכן שעצם הצמיחה הייתה עומדת בסכנה' )בן פורת.)36 :1989 על 'רוח התקופה' בשנות השבעים אפשר ללמוד ממה שפרסמו כלכלנים בעיתונים ובכתבי עת. הדיון הכלכלי הערכי עסק בשאלה לאילו ערכים יש לתת עדיפות בקביעת מדיניות כלכלית חברתית. עולה כי כלכלנים מהזרם המרכזי באקדמיה ומלב הממסד הציבורי חשבו שמדיניות כלכלית אינה צריכה להיות מושתתת רק על קריטריונים כלכליים טהורים. לדבריהם, צמיחה אינה המדד היחיד להישגים כלכליים, אלא יש 7 במאמר אין אינדיקציה אם הוא נכתב במיוחד בעבור הרבעון. 321

ריקי שיו להסתכל בעוד משתנים, כגון רווחה וחלוקת הכנסות, בתור קריטריונים להישגים כלכליים וחברתיים. יתרה מזו, כלכלנים אלו לא ראו בהשקעה בשירותי הרווחה רק כלי לבינוי אומה ולסולידריות חברתית, אלא דיברו במפורש על צדק חברתי כערך מכונן לעצמו. הם ראו ביעד של חלוקת הכנסות צודקת יעד חשוב של מדיניות כלכלית, ועמדה זו היתה משותפת הן למעצב מדיניות מרכזי כמו הורוביץ הן לכלכלנים אקדמאים בכירים. סקירת הדברים מראה כמה גוונים בשיח. מוצגת גישה התומכת בזכויות לרווחה וברפורמות חברתיות )ברונו 1974; 1972, הורוביץ 1974( ברוח מדינת הרווחה האנגלית. לצדה קיימת גישה שמאלית יותר, הרואה בשוויון יעד מרכזי ומבקרת את הקיטוב שנוצר בעקבות הצמיחה המהירה, שלא חלחלו פ רותיה אל השכבות החלשות )קליימן 1972 א(. גישתם של כלכלנים אלו מייצגת עמדות סוציאל דמוקרטיות כמו שהיו מקובלות באותה העת הן באירופה הן בקרב הממסד האקדמי והפוליטי בישראל. מעניין במיוחד לבחון את עמדות המוצא הערכיות של מיכאל ברונו, לימים אדריכל תכנית הייצוב הכלכלית. בעקבות פרסום דוח הורוביץ על ממדי המצוקה ואי השוויון בשנים 1969-1968 כתב ברונו במעריב: ימדדו לא רק צמיחה כוללת ומהירה ועלייה ברמת חיים אלא התגברות על פערים משקיים וחברתיים פנימיים... החברה חיבת לדאוג לשיפור מצבם היחסי של הנחשלים בתוכה לפני שהיא מאפשרת למי שמראש שפר עליו גורלו לשפר נורמות ולהגיע לשיאים חדשים של שפע ונוחות חיים... בחברה השואפת להיות מושתתת על צדק חברתי, מקנה השתייכות זאת גם זכויות הנוספות לחירויות היסוד של מדינה דמוקרטית וחופשית. מעל ומעבר למינימום של שוויון בהזדמנויות ומניעת אפליה מתבקשת גם הזכות שלא לפגר יתר על המידה אחר נורמות של אורחות חיים, אמת חינוך דיור וכיו"ב הנקבעות ומקובלות על מרב 8 החברה )ברונו 1972(. עמדה זו היא בנוסח גישה של מדינת רווחה אוניברסלית ושל תפיסת זכויות חברתיות. זוהי עמדה הרואה בערך של צדק חברתי עליון על הצמיחה, שהיא יעד כלכלי. בהמשך ל'אני המאמין' החברתי שלו הוא כתב שכדי להילחם בעוני יש להגדיל את תקציבי הרווחה למטרות חינוך, ולפנות את משכנות העוני ולהנהיג הכנסת מינימום. היעדים החברתיים חייבו אפוא, לדעת ברונו, הגדלת תקציבים. שלא כמו שאפשר לצפות מכלכלנים מהאקדמיה, הן ברונו הן עמיתו אפרים קליימן ) 1972 א( יצאו נגד מדיניות המדגישה רק שיקולי צמיחה, ואינה נותנת את דעתה לחלוקה מחודשת של ההכנסות. שניהם לא מדדו את רמת המחיה של החברה רק במונחים של גודל התוצר הלאומי, אלא גם במונחים של צמצום אי השוויון. 8 יש לציין כי גם בשנת 1989 הודה ברונו שאכן תמך בגישה זו, אלא שלדבריו היה צריך להפסיק את הגדלת התקציבים כאשר נכנס המשק למשבר )ברונו 1989(. 322

גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהתחיל בישראל תהליך של אינפלציה, המשיך ברונו להדגיש את חשיבותה של חלוקה צודקת של ההכנסות ממכלול המדיניות הכלכלית. לאחר התכנית הכלכלית של שנת 1974, שכללה קיצוצים בסובסידיות, חזר ברונו והדגיש את המשקל שיש לתת לחלוקת הכנסות לעומת צמיחה כלכלית. להלן דבריו בכתב העת עמדה: 'אם הייתי נדרש להכין תוכנית כלכלית הייתי שם דגש רב יותר על חלוקת הנטל' )ברונו 1974(. חיזוק ל'רוח התקופה' כמו שהיא מוצגת כאן אפשר למצוא בדבריו של דויד הורוביץ, אשר תיאר את התפיסה שהיתה מקובלת בקרב כלכלנים מהזרם המרכזי בשנות השבעים: היום רק טכנאי צר אופק יכול לתאר לעצמו מדיניות כלכלית שתפקידה היחידי הוא דבקות בכללי המשחק הכלכלי. הכלכלה המודרנית מקבלת ממד אנושי על ידי קליטת המושג של רווחה לכול ועל ידי החלטות המושפעות משיקולים ערכיים... הסגידה לאליל הצמיחה הכמותית חדל להיות חזות הכול )הורוביץ 1974(. כמו כן בן פורת דיבר על מרכזיות הערך של תעסוקה מלאה בחברה הישראלית: 'נראה שהחיוניות של פעולה קולקטיבית להקמתה וקיומה של החברה הישראלית ברורה עד כדי כך ששמרנות, כפי שהיא מוכרת בעולם, לא הכתה כאן שורשים' )בן פורת 332(. 1982: משבר כלכלי ומהפך פרדיגמטי בעיית האינפלציה תאוריה ורקע היסטורי בשנות השישים היתה מקובלת ההנחה שיש יחס הפוך בין אינפלציה לבין אבטלה. לפי עקומת פיליפס, שהתבססה על המודל הקיינסיאני, ככל ששיעור האינפלציה גדול יותר, כך שיעור האבטלה קטן יותר. לפי גישה זו, כאשר הכלכלה בתעסוקה מלאה ותוססת, הביקוש לעובדים דוחף את שכר העבודה לעלות. בעקבות העלייה בשכר העבודה מתייקרים גם שאר המחירים. במצב של אבטלה קטנה יש עלייה באינפלציה, ולהפך כאשר המשק במיתון ושיעור האבטלה גבוה, המחירים מוזלים. בסוף שנות השישים בארצות הברית הרגישו בממשל ניקסון שהאינפלציה גבוהה, והחליטו לנקוט מדיניות פיסקלית ומוניטרית מצמצמת, כלומר קיצצו בהוצאות הממשלה והקטינו את כמות הכסף במשק. חשבו שלפי עקומת פיליפס, האינפלציה תרד במחיר ירידה קטנה בתעסוקה, שהיתה מלאה באותה תקופה. אולם, התוצאה של המדיניות המרסנת היתה סטגפלציה תקופה של אינפלציה ומיתון. האינפלציה לא ירדה, אך התעסוקה ירדה. המודל הקיינסיאני הפשוט, כמו שנוסח באמצעות עקומת פיליפס, לא נתן הסבר ופתרון לתופעה, מאחר שלפי מודל זה, עליית מחירים היא תוצאה של עודפי ביקוש, כלומר של משק תוסס. 323

ריקי שיו לקראת סוף שנות השבעים עלה הסבר לתופעה זו and( Fischer, Dornbusch.)Schmalensee :1987 616-618 9 בתקופה של אינפלציה ממושכת מצפים שהאינפלציה תמשיך. בשל כך, תחשיבי האינפלציה כלולים בחוזי שכר. חוזים אלו נחתמים לתקופות שבין שנה לשנתיים, ומשקפים את ציפיות האינפלציה של הצדדים לחוזה. ניסיון העבר של האינפלציה משפיע על התחזיות לטווח הזמן של החוזה. יש שיעור גידול מובנה בחוזים, המוסכם בין העובדים לבין המעסיקים. המדיניות הכלכלית המצמצמת משפיעה על גודל התפוקה ועל התעסוקה, אבל לא על שיעור השכר של המועסקים. לוקח זמן רב עד שיורד השכר בעקבות האבטלה והמיתון, ואז גם האינפלציה מרוסנת. עוד משתנה שמשפיע על הציפיות לאינפלציה ובהתאם לכך על חוזי השכר הוא התחזיות באשר למדיניות הכלכלית. אם מאמינים שהממשלה תילחם באינפלציה, יהיה שיעור האינפלציה המובנה בחוזי העבודה קטן יותר. אולם, בתקופות שאין אמון בממשלה, לא יוותרו העובדים על העלאות שכר מובנות בחוזי העבודה. בדרך כלל ממשלות חוששות ממדיניות ארוכת טווח של מיתון ואבטלה, ולכן עובדים וחברות אינם מורידים שכר ומחירים גם בתקופות מיתון מתוך ידיעה שהממשלה לא תתמיד במדיניות מצמצמת. זו הסיבה שקשה להילחם באינפלציה 618(.)Fischer, Dornbusch and Schmalensee 1987: מהתאוריה הכלכלית עולה אפוא כי רק כאשר הממשלה משדרת מחויבות ליציבות מחירים, תוך כדי סכנה של הידרדרות למיתון לתקופה מסוימת, אפשר לטפל באינפלציה )לויתן וברקאי 2004(. התקופה שבין 1975-1973 אופיינה בעולם המערבי בעלייה חדה הן של האינפלציה הן של האבטלה. הסיבה לכך היתה עליית מחירי הנפט בעולם בשנת 1973 בעקבות מלחמת יום הכיפורים. מחירי הנפט שולשו, וכמו כן התחוללה עלייה ניכרת במחירי הסחורות החקלאיות ובמחירי חומרי הגלם. עליית מחירים זו גררה עליית מחירים כללית ומיתון. ההסבר לכך הוא שכאשר החברות גובות מחירים גבוהים יותר, והממשלה אינה מזרימה כסף או מקצצת במסים, יורדת הכמות הראלית של הכסף במחזור. עקב כך עולה הריבית במשק, ופוחת הביקוש לסחורות. ירידת הביקוש גוררת ירידה בתעסוקה. התוצאה היא אפוא אינפלציה לצד אבטלה. במילים אחרות, בעקבות עליית המחירים הביקוש לכסף עולה, ואז מחירו עולה. מחיר הכסף הוא הריבית. כשהריבית עולה, יש העדפה לחסוך במקום לצרוך, ואז הביקוש לסחורות יורד, ושיעור התעסוקה מצטמצם. בשנות השבעים, על רקע של עליית מחירים ומיתון כלכלי ברוב ארצות העולם, התחולל משבר במקצוע הכלכלה. 10 בתקופה זו הופיעה התאוריה המוניטרית של מילטון פרידמן, ולפיה, כמות הכסף במחזור, ולא רמת ההכנסה )כמו שטען קיינס(, היא המשפיעה על מעגל העסקים. גישה זו מכונה גם 'אסכולת שיקגו' על שם האוניברסיטה שאליה השתייכו 9 ספרם זה של השלושה Economics משמש טקסט יסוד בלימודי כלכלה. 10 בתקופה זו עולים גם מודל הציפיות הרציונליות והדוקטרינה של מחזור עסקים ראליים. מודלים אלו אינם מופיעים בשיח של הכלכלנים הישראלים באשר לתכנית הייצוב הכלכלית ):1992 Blaug.)686; Backhouse 2004; Skidelsky 2009: 31-38 324

פרידמן ותלמידיו. לפי פרידמן, כאשר עולה כמות הכסף במשק, יחליפו את הכסף בנכסים אחרים, ומחירם יעלה, כלומר תתחולל אינפלציה, גם כאשר מלכתחילה אין במשק עודפי ביקוש )בלשונו של פרידמן: matters.) only money מילטון פרידמן ואן שוורץ )1963 )Friedman & Schwartz ערכו מחקר שעסק בהיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית. הם פיתחו את התאוריה הכמותית של הכסף, לפיה כמות הכסף במשק משפיעה על הפעילות הכלכלית בפער זמן של בין שמונה עשר חודשים לשלוש שנים. ממחקרם עלה שבזמן השפל הגדול )שנות השלושים( היה צמצום מוניטרי. שלא כטענתו של קיינס כי בזמן משבר מדיניות מוניטרית אינה יעילה, והשפל נגרם בגלל מחסור בהשקעות, הם סברו שהשפל העמיק כי הבנק הפדרלי לא מילא את תפקידו. הם הציעו אלטרנטיבה לתורתו של קיינס, ולפיה יש קשר בין כמות הכסף במשק לבין אינפלציה. לטענתו של פרידמן, אמנם בטווח הקצר מדיניות כלכלית מרחיבה יכולה לשפר את מצב התעסוקה ואת העלייה בתפוקה, אולם במרוצת הזמן הרחבה מוניטרית, המתבטאת בהגדלת כמות הכסף במשק, מובילה לאינפלציה. פרידמן הסביר כי אינפלציה היא תוצאה של כמות כסף גדולה מדי במשק וציפיות לאינפלציה עתידית מתמשכת. בהרצאה שהתפרסמה בשנת )1-17 1968 )Friedman :1968 נגע פרידמן בעקומת פיליפס המקורית, שעסקה בקשר שבין שכר לאבטלה, ואמר כי צריך להתייחס אל הקשר בין שכר ראלי, ולא נומינלי, לבין אבטלה. לדבריו, נניח שהרשות המוניטרית רוצה לקבע אבטלה של שלושה אחוזים בתקופה שבה המחירים יציבים והאבטלה בפועל גדולה יותר. זוהי פעולה שמתערבת בשיווי המשקל של המשק וברמת האבטלה ה'טבעית' של שיווי משקל זה. הבנק המרכזי מעלה את קצב הגידול באמצעי התשלום, כלומר מ בצע הרחבה מוניטרית, למשל באמצעות רכישת אג"ח מהציבור )כך עשה נגיד הבנק הפדרלי בן ברננקי בארצות הברית לאחר המשבר הכלכלי של שנת 2008(. פעולה זו מפחיתה את שיעורי הריבית, ואמורה לעודד השקעות וצריכה. לפי פרידמן, בשלב הראשון יעלה התוצר, שיעור התעסוקה יעלה, ומחירי המוצרים יעלו. בהתחלה לא יעלה השכר, כי חוזי השכר נקבעו לפי השיעור הקודם של המחירים. אבל, השכר הראלי נשחק כי המחירים עלו, והשכר הנומינלי לא השתנה. השכירים יתחילו להרגיש שיש עליית מחירים ושכרם נשחק, והם יבקשו העלאת שכר. בגלל המדיניות המרחיבה יש עודף ביקוש לעובדים, והשכר הראלי יתחיל לעלות. כך, למרות ההרחבה המוניטרית תגרום עליית השכר הראלי לעלייה מחודשת באבטלה, לפי עקומת פיליפיס האומרת שעלייה בשכר מגבירה את האבטלה. כדי להשאיר שיעור אבטלה של שלושה אחוזים, צריך כל הזמן לעשות הרחבות מוניטריות, וזה גורם להאצה באינפלציה. לדעת פרידמן, ההשפעה של ההרחבה המוניטרית הראשונית מתפוגגת, ואז נמצאים במצב של אינפלציה גבוהה יותר ואבטלה מחודשת. לכן, המשיך ואמר, כדי להילחם באינפלציה, יש להפחית את כמות הכסף הן על ידי העלאת הריבית הן על ידי צמצום תקציבי הממשלה. הממשלה, לפי פרידמן, היא הבעיה ולא הפתרון. לדעת פרידמן, כאשר יש גירעון, הממשלה מדפיסה כסף )בפועל או 325

ריקי שיו באמצעות מכירת אג"ח לציבור(. בשל הדפסת הכסף נגרמת עלייה באינפלציה, ואין לה השפעה על התעסוקה לזמן רב. לצד צמצום בהוצאות הממשלה הציעו פרידמן ואחרים להוריד מסים, מהלך זה יעלה את היצרנות של המעמדות הגבוהים, ויגביר את הצמיחה במשק. לדבריהם, הצמיחה תחלחל מלמעלה למטה אל כל שכבות הציבור. חלחול זה יפצה על הפחתת תקציבי הרווחה לשכבות הנמוכות. בשל כך תעלה ההכנסה הכוללת במשק, ותקבולי הממשלה ממסים יגדלו. בסוף שנות השבעים עלו בבריטניה ובארצות הברית משטרים שתמכו בגישה המכ ונה נאו ליברליזם. התומכים בגישה זו צידדו בהעברה של חברות המנוהלות מטעם הממשלה ומוסדותיה לידי גורמים פרטיים )הפרטה(. על פי גישה זו, הממשלה נדרשת להימנע מהשפעה על הפעילות במשק באמצעות גירעונות או מסים ולעמוד ביעדים של גירעון ואינפלציה 2003(.)Plosser 1989; Fourcade-Gourinchas and Babb 2002; Liviatan הערך המרכזי בפילוסופיה של פרידמן הוא החירות הנגטיבית של האינדיבידואל. מדובר בחזרה למודל הזכויות הליברליות של המאה ה 17, המגן על האזרח מפני הריבון )הממשלה(. רואים בממשלה רק 'שומר הלילה' שתפקידה לשמור על ביטחון האזרחים ולהימנע ממעורבות בענייניהם הפרטיים ובחירויות שלהם חופש הקניין, חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש העיסוק וכו'. לפי תפיסה זו, אדם חופשי לעשות כל מעשה שאינו אסור על פי חוק )1962.)Friedman פרידמן תמך ברשת ביטחון מחוץ לשוק רק לעניים ביותר, וגישה זו מאפיינת מדינת רווחה שיורית. מדובר במודל של מדינת סעד, שבה ניתנים שירותי רווחה וגמלאות רק לנזקקים ביותר, ולכן הנתמכים הם בעלי סטיגמה שלילית )1990.)Andersen-Esping שלא כדגם מדינת הרווחה האנגלית, במדינת הרווחה הליברלית השיורית האזרח תלוי בשוק העבודה, גם כאשר מדובר בביטחון הסוציאלי שלו. הגישה הערכית של פרידמן נסוגה אפוא מתפיסת מדינת רווחה שנשענת על התאוריה הקיינסיאנית ומגישת הסולידריות החברתית. האינפלציה בישראל והידרדרות למשבר כלכלי עמוק בדומה למתרחש ברוב מדינות המערב באמצע שנות השבעים נכנס גם המשק הישראלי למשבר, והוא התבטא בהאטה כלכלית ובהתגברות קצב האינפלציה. הצמיחה קצב הגידול של התפוקה הלאומית, שהיתה כעשרה אחוזים לשנה בממוצע בשנות השישים הסתכמה בשלושה ארבעה אחוזים בממוצע לשנה בשנות השבעים. הגירעון התקציבי עלה, וכמוהו גם הגירעון במאזן התשלומים. שיאו של המשבר היה בשנת 1984, עת הגיעה האינפלציה לשיעור שנתי של 445 אחוזים. נהוג לכנות את העשור שבין 1984-1973 'העשור האבוד' בשל הירידה בשיעור הצמיחה בישראל והאינפלציה הגבוהה. שנת 1973 סימלה את סופ ה של תקופת הזהב הכלכלית בחיי המדינה ואת תחילתו של 'העשור האבוד'. הצמיחה נעצרה ועמדה על כשלושה אחוזים, הגירעון במאזן התשלומים עלה, והחל תהליך של אינפלציה. הגירעון הכולל של המגזר הציבורי בשנים 1972-1967 עמד על 12.6 אחוזים בממוצע. הוא עלה ל 17.3 אחוזים 326

בממוצע בשנים 1984-1970. בשנים 1972-1967 עמד אחוז ההוצאות הציבוריות מהתוצר על 55.3 אחוזים, ואילו בשנים 1984-1973 עמד שיעור זה על 76 אחוזים )לויתן וברקאי 235, 2004: לוח 2.4(. הרחבת הגירעון תרמה לאי הוודאות ולהעלאת הריבית. בשל כך חלה ירידה בהשקעות של המגזר העסקי ובקצב צמיחתו. החוב החיצוני עלה מ 20 אחוזים מהתוצר לפני 1967 ל 50-40 אחוזים בתקופת המשבר. החוב הפנימי עלה בשיא המשבר ל 140 אחוזים מהתוצר, מ 10 אחוזים ב 1965 ומ 40 אחוזים ב 1973. מאז שנת 1973 הוזנה האינפלציה בישראל על ידי עליית מחירי הנפט והסחורות בעולם. באמצע העשור הגיעו שיעורי האינפלציה לממוצע שנתי של 40 אחוזים. בשנות השבעים חלה עלייה בתקציבי הממשלה ובגירעון עקב ההכבדה בהוצאות הביטחון והגדלת תשלומי ההעברה והסובסידיות. לאחר מאורעות הפנתרים בתחילת שנות השבעים ובעקבות פרסום דוח ועדת ראש הממשלה לילדים ולנוער במצוקה בשנת 1973 הוגדלו תשלומי הרווחה בישראל, בעיקר על חינוך ועל בריאות. חוקקו חוקי רווחה כמו חוק ביטוח אבטלה )1973( וחוק ביטוח נכות כללית )1974(. בעקבות מסקנות ועדת בן שחר בשנת 1976 הונהגו קצבאות ילדים אוניברסליות. כמו כן הונהג חוק הבטחת הכנסה בזמן שלטון ממשלת בגין בשנת 1982. הוצאות הרווחה עלו משיעור של מחצית מן ההוצאה הציבורית בשנות השישים לכ 65 אחוזים בשנת )1986 1983.)Ofer ברונו כותב )32 )Bruno :1993 כי בתחילת שנות השבעים, אחרי מאורעות הפנתרים, לא היתה מצוקה של מאזן תשלומים, לכן היתה הסכמה ציבורית, כולל של כלכלנים, והוא בהם, כי תקופה של צמיחה )גידול של 12 אחוזים בסקטור העסקי( היא זמן מתאים לחלוקה מחדש לטובת החלשים. לא היתה בעיה במאזן התשלומים, אלא רק ניצנים של בעיה במאזן התשלומים הפנימי. לדבריו, היה צריך לעצור את התהליך הזה כשהחל המשבר. אבל לא היה רצון פוליטי לעשות זאת. ברונו סבור ששיעור ההוצאה הציבורית בתקופה של צמיחה כה קטנה משקף קוצר ראייה והתנהגות רשלנית של ממשלות, שדאגו לתוצאות בטווח הקצר, ולא לרווחה של הדורות הבאים. יש לציין כי על אף הגידול בתקציבי הרווחה בשנים אלו היתה עלייה במדד ג'יני, שהוא המדד לאי שוויון בהכנסות, משיעור של 0.284 בשנת 1977 ל 0.320 בשנת 1981, לפני תשלומי ההעברה הכוללים קצבאות ותגמולים שונים. 11 הנתונים לאחר תשלומי ההעברה היו בהתאמה, 0.242 ו 0.284. אין נתונים על אי השוויון בהון, אך נטען כי פערי ההון גדלו עוד יותר )ראו: ביכלר וניצן 2001(. אם כן, על עליית האינפלציה בשנים אלו נוספה גם עלייה באי השוויון הכלכלי במשק. בשנים שלפני תכנית הייצוב הכלכלית הזינו את תהליך הסחרור האינפלציוני כמה מקורות. במטרה לצמצם את הגירעון התקציבי וכביטוי להשקפה שראוי לתת סובסידיה לצרכן ולא למוצר הופחתו הסובסידיות למוצרי מזון כלחם, סוכר, שמן, עופות קפואים, 11 מדד ג'יני הוא מדד לאי השוויון של ההכנסות במשק. ככל שהמספר גדול יותר, כך הדבר מורה על אי שוויון גדול יותר. הוא נע מ 0 ל 1, ו 0 הוא שוויון מוחלט בהכנסות. 327

ריקי שיו ביצים ומוצרי חלב. בו בזמן הועלו הקצבאות ששילם המוסד לביטוח לאומי. כדי למתן את הגירעון במאזן התשלומים ולייקר את היבוא בוצעה עלייה יזומה בשער החליפין. פעולות אלו כשלעצמן תרמו להעלאת מחירים, בעיקר משום שלא צומצמו בד בבד ההוצאות הציבוריות. השכירים פוצו באמצעות מנגנוני הצמדה, והיצרנים העלו מחירים. הממשלה, אשר שלטה בבנק המרכזי, המשיכה להדפיס כסף לצורך מימון גירעון הממשלה, ובכך ליבתה את מדורת האינפלציה. לפי ברונו )30,)Bruno :1993 כל המדינות סבלו מסטגפלציה אבטלה ואינפלציה, אבל הצליחו לצאת מהמצב באמצעות מדיניות כלכלית מתאמת. לדבריו, בישראל לא היתה מדיניות מקרו כלכלית מסודרת של מלחמה באינפלציה. אמנם מצבה של ישראל היה קשה יותר אחרי מלחמת יום הכיפורים, אבל עובדה זו לבדה אינה מסבירה, על פי ברונו, את משך המשבר ועומקו. בישראל היה כישלון לאזן בין הכנסות להוצאות, כלומר נוצר גירעון. בד בבד היתה עלייה ראלית בהוצאות השכר מחוץ ליצרנות, והדבר הוביל לירידה בתשואה להון בסקטור העסקי. בן בסט )2001: 6( סבור שבד בבד להרעה במצב המשק גברה מעורבות הממשלה בו. בתחילת שנות השבעים היו ניצנים של הפחתת מעורבות הממשלה במשק. בוטל צו הריבית שהגביל הגבלה מנהלית את תקרת הריבית הבלתי צמודה. כן נחלשה בהדרגה גישת השר המנוח ספיר, שדיברה על הכוונה ישירה של השקעות בענפי משק, ובה בעת עלתה חשיבותם של קריטריונים לתמיכה בהשקעות ובדיקות כדאיות. אולם, עם ההתרחבות האדירה בגירעונות הממשלה נקטעה מדיניות צמצום מעורבות הממשלה במשק. הלאמת מקורות ההון גברה, ואלה שימשו לא רק למימון גירעונות הממשלה, אלא גם להגברת תמיכות ישירות והטבות אשראי. עם ההרעה במאזן התשלומים התרבו ההגבלות המנהליות על היבוא, 'עד שבסך הכול היה המשק ערב תכנית הייצוב, שקוע עד צוואר במעורבות הממשלה'. בתחילת שנות השמונים, בייחוד לאחר 1983, היתה בישראל אווירה של משבר כלכלי קשה. חוקרים )למשל )Barkai ;1987 Bruno ;1993 Keren 1993 מספרים על התחושה הקשה שהזכירה את ימי ההיפר אינפלציה בגרמניה. ברונו )1993: 92(, לדוגמה, מוסר שהושמעו אמירות בדבר הצורך בשלטון זמני של דיקטטור, שיציל את המדינה. ברקאי )1987( כותב כי האחוזים הגבוהים של האינפלציה לפני 1985, עודף היבוא והחוב החיצוני סיכנו את קיומה הפוליטי והביטחוני של המדינה. לדבריו, דימוי של כלכלה מתמוטטת יכול לגרום לסוריה לתקוף את ישראל. בשנת 1983, לאחר משבר המניות הבנקאיות, התמקדה הממשלה בטיפול במאזן התשלומים, והאינפלציה המשיכה לנסוק. למרות השיפור בגירעון במאזן התשלומים הידלדלו יתרות מטבע החוץ, כי הציבור קנה דולרים בשל חוסר אמון במטבע הישראלי. גירעון הממשלה מומן באמצעות מכירת מטבע חוץ לציבור. זה היה מצב שלא יכול להימשך, כי אי אפשר לדלדל את יתרות מטבע החוץ של מדינה לזמן רב. בו בזמן נסקה האינפלציה, והגיעה לשיעור של 445 אחוזים בשנת 1984. ננקטו צעדים שונים לבלימת 328

האינפלציה. 12 בצעדים אלו אפשר למנות את הליברליזציה בשנים 1979-1977, את מדיניות הכלכלית של הורוביץ בשנים 1980-1979, את תכנית 5-5 של ארידור ואת ההצעה ליישם תכנית דולריזציה בשנת 1983. בתקופת ארידור המשיך השכר הראלי לעלות, האינפלציה עלתה, והגירעון במאזן התשלומים התרחב. לפי ברקאי ולויתן )2004(, לפני תכנית הייצוב הכלכלית לא היה אפשר לצמצם את הוצאות הביטחון ואת תשלומי ההעברה מסיבות של ביטחון ומדיניות פנים. הממשלות משני עברי המתרס הפוליטי השלימו עם הגירעון הפיסקלי ונרתעו מפני עלייה באבטלה. בהמשך נראה כי החשש מאבטלה היה משותף גם לכלכלנים שהשתתפו בשיח על האינפלציה והמשבר. בחודש יולי 1984 נערכו בחירות בישראל, ונקבע כי מנהיגי מפלגות העבודה והליכוד יכהנו כראשי ממשלת אחדות ברוטציה. שמעון פרס ממפלגת העבודה 13 התמנה לראש הממשלה, ושר האוצר לצדו היה יצחק מודעי מהליכוד. בפברואר 1985 הונהגה עסקת חבילה במשק: הסכמה על שכר ומחירים לשלושה חודשים. לצד עסקת החבילה הונהג פיחות ראלי, ואז יצאה האינפלציה מכלל שליטה, וטיפסה לשיעור של 20 אחוזים בחודש אפריל 1985. הקרקע היתה בשלה ל'מכה מוחצת ומהירה', 14 והנסיבות הפוליטיות החדשות אפשרו את תכנונה של 'מכה' כזו. השיח הכלכלי על סיבות המשבר והצעות לפתרון בתחילת שנות השבעים, ובעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים, ראו באינפלציה בישראל בעיה כלכלית. האינפלציה בישראל עלתה משיעור של 11 אחוזים בממוצע בשנים 1973-1968 לשיעור של 40 אחוזים בממוצע בשנים )48 1977-1974.)Bruno :1993 נכתבו מאמרים שעסקו בהשלכות האינפלציה על חלוקת ההכנסות, בסיבות לאינפלציה ובדרכים להתגבר עליה. בעיית האינפלציה והשפעותיה על חלוקת הכנסות נדונה בשנות השבעים בין השאר מהזווית של 'מי נהנה ומי מפסיד ממנה?'. על הדיון ברעות הכלכליות של האינפלציה נוספו דיונים גם בסוגיה כיצד לדאוג שהשכירים והשכבות החלשות יפוצו בגין נזקיה. לעומת זאת, כמו שנראה בהמשך, בשיח על תכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ההשפעות החלוקתיות של האינפלציה כבר יקבלו מעמד משני. הניתוח יורה על שהעלייה בשיעור האינפלציה והידרדרות המצב הכלכלי לכדי משבר יציבו את הכלכלנים במצב של 'אין בררה'. מחקרים על האינפלציה וחלוקת ההכנסות מראים שהאינפלציה שינתה את חלוקת ההכנסות במשק 'בצורה המנוגדת להעדפות חברתיות, כך שאין קשר בין התרומה של פרט לכלכלה לבין ההכנסה שלו' )קליימן 1973(. כלומר האינפלציה מעוותת את חלוקת ההכנסות שהיתה מתקבלת בתנאים רגילים, המשקפת יחס מסוים בין השקעה לתמורה. פירוט נרחב של צעדים אלו אפשר לקרוא בספרם של לויתן וברקאי 205-197. 2004: 12 יש לציין כי הכלכלנים שהיו מעורבים בתוכנית הייצוב הכלכלית היו מזוהים עם מפלגת העבודה. 13 בעניין זה ראו גם:.Keren 1993 בלשונו של ברונו, כותרת המאמר שפורסם במגוון בשנת 1981. 14 329

ריקי שיו בעת אינפלציה, כאשר עולה השכר, המעבידים מנצלים את המצב, ומייקרים את המחירים בשיעור גבוה יותר מהמחיר המתבקש מעליית השכר. כלומר המעבידים מקבלים פיצוי גדול מהפיצוי שמקבלים השכירים, ויש אפקט חלוקתי לטובת הסקטור העסקי ולרעת השכירים )קליימן 1974; רזין 1982(. זאת ועוד, במרוצת השנים נתנה המדינה הלוואות פיתוח לא צמודות או צמודות בחלקן להון, בעיקר לסקטורים מועדפים. בתקופת אינפלציה יש בהלוואות אלו, שלא במתכוון, רכיב של פיצוי שמעביר רכוש מסקטור לסקטור, כלומר מידי הממשלה לידי בעלי ההון מהסקטורים המועדפים )קליימן 1974; 1973, רזין 1982(. מכאן שהנפגעים העיקריים מהאינפלציה הם השכירים והממשלה, והמרוויחים הם בעלי ההון. הכלכלנים התריעו על ההרעה במצבם היחסי של השכירים והשכבות החלשות עקב האינפלציה, והציעו מנגנונים שונים שיגנו על השכירים מפני שחיקת שכרם )ברגלס 1974; אבנימלך 1976(. הכלכלן אסף רזין, לימים מתנגדו מ'ימין' של ברונו לתכנית הכלכלית, קרא גם הוא לשנות את אופן הטלת המסים לטובת השכירים ועל חשבון הסקטור העסקי, וכן לעדכן את סכומי הקצבאות ותשלומי העברה לשכבות החלשות )רזין 1982(. בתחילת שנות השבעים ראו באינפלציה בישראל תוצאה של עודפי יבוא של הממשלה ודבר שגרם לגירעון במאזן התשלומים )קליימן 1974(. 1973, גירעון זה, לדעת קליימן, היה הסכנה האמתית למדינה, כי הוא ה קשה על גיוס הלוואות. הוסבר כי תהליך האינפלציה מוזן על ידי עליות שכר, ובעקבותיהן יש עליות מחירים. לדעת קליימן, מדיניות מוניטרית של הקטנת כמות הכסף )לפי גישתו של פרידמן( אינה רצויה לישראל בגלל שהיא גורמת למיתון. קליימן מניח שהפתרון יהיה קיצוץ הוצאות הממשלה, בין השאר הוצאות הרווחה והעלאת מסים, וצעדים אלו יפגעו בשכבות החלשות )קליימן 1974(. בהמשך אראה כי קליימן יבקש למתן את הפגיעה בשכבות אלו, אך גם הוא לא העלה אפשרות אחרת מלבד קיצוץ הגירעון. ניתן אפוא לראות שגם הכלכלנים הישראלים בתחילת שנות השבעים היו מוטרדים ממדיניות מרסנת שתפגע בעיקר בשכבות החלשות. כלומר, למרות סכנת האינפלציה והפחד מהידרדרות חששו הכלכלנים בישראל מנקיטת אמצעים דרסטיים שיגרמו למיתון ולאבטלה. לצד ההידרדרות במצב המשק התמקד השיח הכלכלי בסיבות למשבר ובדרכים לפתרונו. הטענה המקובלת היתה כי שיעור סקטור הממשלה ותקציבי הרווחה הנדיבים אחראים למשבר. נטען כי המבנה המוסדי שהתפתח בשנות קליטת העלייה אינו מתאים לתקופה של משבר כלכלי, וכי אי אפשר עוד לעמוד בתקציבים שהתאימו למשק שהיה שרוי בצמיחה כלכלית. ברם, כמו שאחדד בהמשך, הכלכלנים הישראלים עדיין חשבו באותה העת )סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים( כי השקעות בשירותי רווחה הן האמצעי היחיד לצמצום הפערים החברתיים, יעד שראו בו חשוב גם בשנות השמונים. הקריאה לקצץ בשירותי מדינת הרווחה לא נבעה מהתנגדות עקרונית למדיניות כזו, המקובלת בגישה השמרנית בארצות הברית, אלא נבעה מן החשש מפני שיעור הסקטור הציבורי ומפני עומק המשבר. הכלכלנים היו מודעים למחיר החברתי של השינוי המבני שביקשו לקדם 330

פגיעה בשכבות החלשות. נראה שדעתם לא היתה נוחה מבחינה מוסרית מפגיעה זו )בן 15 פורת 1986 א, ;1989 ברונו ;1989 פלנדרס ;1984 1987.)Ofer 1981, 1986; Barkai בשנים אלו הושמעה הסברה שהרחבת תקציבי הרווחה מאז שנות השבעים היתה אחד הגורמים להתפרצות האינפלציה )ברונו;,1986; 1989 Ben-Porat 1986b; Ofer 1981.)Bruno 1993 בן פורת התייחס, למשל, למדיניות הרווחה התייחסות דיאלקטית. לדבריו, אותה אידאולוגיה שהאיצה את תהליך הצמיחה בשנות החמישים והשישים היא שגרמה למדיניות ההוצאות ה'בזבזניות', שנמשכה גם כשהשתנו הנסיבות הכלכליות, והמשק נכנס למשבר כלכלי. מסקנתו היא כי 'מוסדות אלו איבדו את הצידוק הקולקטיביסטי והפכו לנטל בעשור האחרון' )בן פורת 1986 א;.)Ben-Porath 1986a המסקנה הנגזרת מהסבר זה היא שבתוקף הנסיבות יש לצמצם את תקציבי הרווחה. בן פורת גם נגע במפורש בתפקידה של מדיניות הרווחה בצמצום פערים כלכליים על רקע עדתי. הוא מסר שהפערים הועברו גם לדור השני, והניח שהיה אפשר לצמצם אותם רק באמצעות תוספת השקעות בחינוך. ברם, 'נקודת המפנה במצב המקרו כלכלי משמעה כי לא ניתן יהיה עוד להעלות את רמת התעסוקה בשירותים הציבוריים כדי להתמודד עם בעיות חברתיות. דבר זה עשוי להקשות על צמצום פערים בהשכלה הגבוהה' )בן פורת 77(. 1989: כמו כן הכלכלן גור עופר מסר כי ההתרחבות היחסית של המגזר הציבורי במרבית המדינות המפותחות והמתפתחות נחשבת לאחד הגורמים להאטה בשיעורי הצמיחה ובשיעורי ההתייעלות, לשפל כלכלי, לאבטלה ולאינפלציה )1986,.)Ofer 1981 הוא סבר ששירותים שיינתנו לעניים בלבד יהיו ברמה נמוכה, ותשלומי העברה יפגעו בכבודם של הנזקקים, ויצמידו להם סטיגמה של נתמכי סעד. הוא אמנם הודה שמדיניות הרווחה שיפרה את מצבן של האוכלוסיות החלשות, אולם למרות היתרונות של שיטה זו יש, לדעתו, לשים לב למחיר הכבד שלה. מחיר זה התבטא בהיקף הסקטור הציבורי ובליבוי התהליך האינפלציוני עקב הדפסת הממשלה כסף, שהיה צריך לממן את הגירעון שנבע ממדיניות הרווחה. להלן לדבריו: יש לצמצם ביותר את הסובסידיה הממשלתית הניתנת לשירותי הבריאות של אזרחים מן השורה. תשלום עבור שירותי רפואה והנהגת התייעצויות טלפוניות בין הביקורים עשויה לצמצם את מספר הביקורים לרמה סבירה... הנוסחה לעתיד נראית כשילוב של האטה בקצב ההרחבה של תקציבי החינוך )לעומת שנות השבעים(, של הגדלת ההשתתפות העצמית במימון החינוך תוך דאגה למימון התוספת עבור שכבות אוכלוסייה חלשות, אי הגדלת ההוצאה לתלמיד אלא בתחומים חיוניים ביותר. גם שם תיעשה ההרחבה על בסיס תוכניות סלקטיביות לצרכים מוגדרים היטב ולא על בסיס 16 אוניברסליות )עופר.)270,251 :1989 בנושא זה ראו בהמשך המאמר 'ריפוי מתוך כאב'. 15 זהו תרגום של מאמר שפורסם במקור באנגלית בשנת 1986 ונכתב לפני התכנית. 16 331

ריקי שיו לפי בלית' )2002,)Blyth בתקופות של משבר רעיונות מספקים בסיס תאורטי המסביר את נסיבותיו. על פי ההסבר, הפתרון המסתמן הוא צורה פורמלית של המוסדות והמבנים החדשים שצריך לכונן כדי להתגבר על המשבר הכלכלי. הוא סבור כי קודם שמגיבים למשבר, צריך שיהיה מושג מה גרם לו. קודם כול צריך להפחית את אי הוודאות. הרעיונות מאפשרים הפחתה של אי הוודאות, כי הם פועלים כמסגרת פרשנית, המתארת תיאור סיסטמטי את ההתנהגות הכלכלית. מסגרת זו מגדירה את האלמנטים השונים של המציאות הכלכלית, ונותנת הסבר בדבר הקשרים הנכונים והלא נכונים ביניהם. הרעיונות מעניקים פרשנות למצב הקיים, והפרשנות המסוימת הזאת גם מציעה כיוון מסוים של פתרון למשבר. השינוי המוצע יהיה לפי ההסבר על סיבות המשבר ומה צריך לעשות כדי לתקן את המצב. בתקופה זו של המשבר הכלכלי בישראל הציעו הכלכלנים הסבר חדש, שממנו תנבע הדרישה לשינוי מבני במשק. הם מתחילים לראות באינפלציה, כמו שהסביר פרידמן, תופעה מוניטרית, כלומר תלויה בכמות הכסף. כמות זו גדלה כדי לממן את גירעון הממשלה. מכאן יידרש שינוי מבני, שיעמיד את יעד יציבות המחירים ראשון במעלה, ויחזק את מעמדו של הבנק המרכזי בתור אמון על מדיניות זו. נטען אפוא שצריך להציע מנגנון שיטפל בכמות הכסף )ולא רק בתקציב(, וימנע מהממשלה להגדיל את כמותו במשק לצורך מימון הגירעונות. מכאן השינוי המוצע הוא איסור על הממשלה להדפיס כסף וחיזוק מעמד הבנק המרכזי, שיהיה אחראי על יציבות המחירים. לצד הסבר זה מודגש גם ההסבר הקיינסיאני, הרואה באינפלציה תוצאה של ביקושי יתר ושל גירעון הממשלה. לכן, נדרשת הקטנת מעורבות הממשלה במשק, והיא תבוא לידי ביטוי בצמצום התקציב. כלומר ראו בהוצאות הממשלה המופרזות )לדעת הכלכלנים( גורם מרכזי לאינפלציה, ולפיכך יידרש קיצוץ בתקציב בטווח המידי. נוסף על כך, הכלכלנים דרשו שינוי מבני, שיכלול את נסיגת הממשלה מהמשק. כמו שנראה בהמשך, אדריכלי התכנית הודו בדיעבד ששינוי כזה לא נדרש עקב הנסיבות. לדבריהם, על פי התאוריה הכלכלית, היה אפשר להסתפק בקיצוץ תקציבי זמני עד שיחלוף המשבר. אולם, הם ביקשו לקדם גם שינוי מבני כולל, והאמינו ששעת החירום היא הזדמנות טובה לקדם שינוי כזה. אני סבורה שהדרישה לשינוי מבני כולל עולה בקנה אחד עם המהפך הפרדיגמטי בכלכלה בעולם המערבי. זוהי נקודת ציון של קבלת הגישה הכלכלית התומכת בממשלה צרה ובקיצוץ תקציבי הרווחה. תחילתו של שינוי פרדיגמטי ההשפעות החברתיות של ליברליזציה במטבע חוץ לאחר חילופי השלטון ב 1977 הונהגה תכנית כלכלית חדשה, והיא כללה קיצוץ בסובסידיות ותחילתו של תהליך ניוד וליברליזציה של שער החליפין. בוצע פיחות בשיעור של 43 אחוזים, ולאחריו הונהג משטר של שער חליפין נייד. המהלך החדש היה כרוך באיחוד שערי חליפין, בביטול סובסידיות ליצוא ובהיטלים על היבוא. ישראלים הורשו להחזיק פיקדונות בדולרים ופיקדונות בשקלים צמודי דולר. לצד צעדים אלו לא 332

ננקטה מדיניות תקציבית מרסנת. בשנת 1979 התרחשה נסיגה ממדיניות זו בשל האצת האינפלציה והידרדרות החשבון השוטף במאזן התשלומים. בממסד האקדמי התנהלו דיונים בנושא מדיניות שער החליפין, ואפשר לזהות כי הסתמן שינוי במשקל שהעניקו הכלכלנים לצעדים הכלכליים לעומת שיקולים של צדק חברתי. לצד ההמלצות אד הוק לטיפול בגירעון במאזן התשלומים הובעה ההשקפה כי צמיחה כלכלית ויציבות מחירים הם הקריטריונים להצלחה של המשק. שלא כשנים ספורות קודם לכן, נושאים של חלוקת הכנסות ולכידות חברתית נהפכו למשניים בבחינת חוסנו של המשק. הדיונים סביב מדיניות הממשלה ושער החליפין ביטאו מחלוקות האופייניות לתקופות של מאבקים בין פרדיגמות. ג'ון פלנדרס מאוניברסיטת תל אביב היטיבה לתאר את עיקרי המחלוקת בין 'הכלכלה הישנה', המיוצגת מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין 'הכלכלה החדשה', המיוצגת מטעם אוניברסיטת תל אביב. 17 לדבריה: 'יש נטייה במחלקה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב להסתכל על השוק כמקום בו הדברים צריכים להתרחש' )רזין 374-5(. 1979: לפי הגישה ה'תל אביבית', 'קיצוץ בהוצאות יביא לאבטלה, אבל סביר שזו לא תמשך זמן רב ויהיה שינוי מבני לכיוון ענפי יצוא'. לפי גישה זו, המדיניות הטובה ביותר בקשר לשער חליפין היא ניוד נקי, כלומר הסרת הפיקוח על מחירו של שער החליפין של המטבע הישראלי. לעומת זאת, לפי פלנדרס, 'לאנשי אוניברסיטה העברית ולבנק ישראל יש פחות אמון בכושרם של שווקים לעשות את כל ההתאמות שצריכים לעשות, לפחות בזמן סביר ובטווח הקצר. אנשי האסכולה הזאת מעלים תהייה לגבי ההשלכות על צדק כלכלי, של עליית עלויות המחיה, ועל התפלגות הנטל שייגרמו על ידי שער חליפין לגמרי נייד'. כלכלנים שהשתתפו בדיון שנערך באוניברסיטה העברית נגעו למדיניות של הממשלה החדשה, וצפו כי בעקבותיה יתייקרו מוצרים בסיסיים, והדבר יפגע בשכבות החלשות, תעלה הרווחיות של היצואנים, ותתחדש הצמיחה הכלכלית )קליימן 1977(. רוב המשתתפים קיבלו מדיניות זו בברכה, אף על פי שהיו מודעים להשפעות החלוקתיות השליליות שלה העלייה הצפויה באי השוויון החברתי הכלכלי במשק. הגישה המקובלת היתה שהפחתת מעורבות הממשלה בשוק המט"ח )ניוד המטבע( היא צעד אשר תוצאותיו יביאו לכדי חידוש תהליך הצמיחה הכלכלית. הועלתה הדילמה, שתלווה את השיח עד לתכנית הייצוב הכלכלית ולאחריה צמיחה או אינפלציה? מצד אחד פיחות השער יעודד את ענף היצוא, שהוא מנוע הצמיחה של המשק. זהו דבר חיובי, מכיוון שתוספת יצוא תשפר את מאזן התשלומים. מצד אחר, היה חשש שמא עקב הפיחות תהיה עליית מחירים במשק, ויתרחש תהליך של ליבוי האינפלציה. לפיכך, ההמלצה היתה לנקוט קיצוץ תקציבי 17 כמה מהכלכלנים הבולטים באוניברסיטת תל אביב בשנים אלו למדו באוניברסיטת שיקגו בתקופה שבה פעל פרידמן, בהם אסף רזין, איתן ברגלס, לאו לדרמן. רזין וברגלס בלטו בשיח באותה תקופה. 333

ריקי שיו בד בבד עם פיחות כדי להילחם באינפלציה, בידיעה שצעד זה עלול לגרום למיתון ולאבטלה. לפנים היה חשש שמא אבטלה תפגע בלכידות החברתית, ערך שנחשב למרכזי, 18 ואילו כעת צמיחה כלכלית ו ל א שקט חברתי או תעסוקה מלאה נחשבת יעד מרכזי. עמדתו של קליימן, שגם הוא תמך בליברליזציה חלקית של שוק המט"ח, חידדה את הגישה החדשה של שותפיו לדיון, כלומר את ה'אמת' המוסכמת שתתגבש בשיח. עמיתיו ראו בצמיחה הכלכלית של ישראל יעד מרכזי, ואילו הוא העלה את נושא השפעות צעדי ההבראה של המשק על חלוקת ההכנסות. קליימן, שהיה בעמדת מיעוט, הורה על הפגיעה האפשרית בשכבות החלשות. הוא הציג את הדילמה של יעילות כלכלית מול צדק חברתי. קליימן היה 'סמן שמאלי' בשיח, ששם את הצמיחה ויציבות המחירים מטרות עליונות על צדק חברתי. הוא עדיין מדבר במונחים של שוויון, ואינו מסתפק במלחמה בעוני. הוא שולל, למעשה, את ההשקפה המזוהה עם הליברליזם, לפיה הצמיחה תחלחל למטה. מדבריו: לכאורה זה נראה מאוד יפה, כשיש צמיחה יש תוספת. את התוספת הזאת אפשר לחלק. זה יותר קל מאשר לקחת משהו שעוד אף אחד לא קיבל ולחלק את זה... הצמיחה מעלה את רמת החיים של כולם אבל הצמיחה אינה מבטיחה שיפור בחלוקת ההכנסות.. כשאני מדבר על חלוקת הנטל איני מתכוון רק למניעת עוני בדרך מוחלטת. אני מדבר על חלוקת הכנסות )קליימן 342(. 1977: קליימן מסר כי בעקבות המ עבר למדיניות מוניטרית דומיננטית יתחולל שינוי ביחסי הכוח בין הממשלה לבין הבנק המרכזי. כאמור לעיל, מעבר למדיניות מוניטרית דומיננטית זוהתה עם גישתו הכלכלית השמרנית של פרידמן );1986 Lekachman ;1976 Barber Solow 1997; Fourcade-Gournichas and Babb 2003; Backhouse 2004; Harvey 2005(. לפי קליימן: לתקציב יש מעלה אחת גדולה. תקציב המדינה הוא גלוי, ניתן לביקורת פרלמנטארית ולביקורת ציבורית. עכשיו כל זה עובר למנגנון האלמוני כביכול של שוק מטבע חוץ. קטן תפקיד התקציב, גדל תפקיד הרשות המוניטרית, או במילים אחרות בנק ישראל )שם: 331(. לדעתי, זוהי נקודת ציון המסמנת את תחילתה של המהפכה הפרדיגמטית במחשבה הכלכלית. עולה גישה חדשה העומדת בקנה אחד עם השינויים התאורטיים בכלכלה בשדה המדע בעולם המערבי. יעדיה המרכזיים הם צמיחה ויציבות מחירים. כלי המדיניות של גישה זו, המכ ונה הגישה המוניטריסטית, הם שליטה בכמות הכסף ובשערי הריבית. אם כן, כבר בשנת 1977 אפשר לזהות את תחילתו של המהפך במחשבה הכלכלית באקדמיה ישראל. 18 להלן מדברי מיכה מיכאלי: 'שקט חברתי אינו קריטריון להצלחה. הייתי מאוד רוצה שיהיה שקט חברתי. אני לא חושב שזה ניתן להשגה ולכן אני חושב שהממשלה צריכה לצפות לתקופה די ממושכת של אי שקט חברתי ולא לראות בזה סימן לכישלון' )בתוך: קליימן 327(. 1977: 334

תכנית הייצוב הכלכלית של 1985 והמאבקים המדעיים שקדמו לה תכנית הייצוב הכלכלית אושרה בממשלת ישראל באחד ביולי 1985. צוות הכלכלנים שניסח את התכנית כלל מלבד כמה כלכלנים מהממסד, בהם עמנואל שרון, מנכ"ל משרד האוצר ומרצה למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, ואמנון נויבך, יועצו של פרס, גם את מיכאל ברונו ואיתן ברגלס 19 מישראל ואת סטנלי פישר והרברט סטיין מארצות הברית. את הכלכלנים האמריקנים בחר מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ. סטנלי פישר 20 נבחר על סמך היכרותו עם המשק הישראלי )פישר 29(. 2005: 21 הרברט סטיין נחשב כלכלן שמרן שפעל באמצעות מכון מחקר לקדם את הגישה השמרנית בארצות הברית )157.)Blyth :2002 זמן קצר לפני התכנית כתבו פישר וברונו מאמר משותף, שהיה מתווה לתכנית שהתקבלה )1986.)Bruno and Fischer על השתלשלות המהלכים לפני התכנית אפשר לקרוא בספרו של ברונו )1993.)Bruno הוזכרו לעיל מחקרים על הקואליציות הפוליטיות שקידמו את התכנית. 22 אני אתרכז רק במחלוקות בין הכלכלנים מהאקדמיה שדנו בתכנית הרצויה. התכנית אושרה בתמיכתו הגדולה של שמעון פרס, ראש ממשלת האחדות. היא כללה קיצוצים בתקציב הביטחון, בסובסידיות למוצרי יסוד, בסובסידיות ליצוא ובשירותים סוציאליים. כן הוחלט להקפיא זמנית את שער הדולר, השכר והמחירים. על הבנק המרכזי נאסר להעמיד הלוואות לרשות הממשלה לצורך מימון הגירעון )הדפסת כסף(. צעד זה חיזק את מעמדו של בנק ישראל, והיה פיקוח על כמות הכסף במחזור )ממן ורוזנהק 2009(. למעשה, כבר בתחילת שנות השמונים, עת התגברה האינפלציה והסתמן משבר כלכלי, החלו כלכלנים באקדמיה לנסח תכנית להצלת המשק. הם עשו זאת עוד בטרם נקראו לנסח מדיניות כלכלית. הם תכננו את תכנית הייצוב באקדמיה, והפיצו אותה במרחב הציבורי. כלומר זו היתה תכנית מדעית שחצתה את גבולות מגדל השן האקדמי. בשנת 1981, בטרם נקרא לסייע בעיצוב המדיניות הכלכלית, פרסם מיכאל ברונו מאמר שדן בתכנית הכלכלית הרצויה )ברונו 1981(. המאמר פורסם בכתב העת מגוון. 23 בספרו על תכנית הייצוב Bruno( 1993( הוא מוסר שמאמר זה היה המתווה לתכנית שיושמה בסופו של דבר במלואה )שם: 88(. במאמר במגוון הציג ברונו את היעדים ארוכי הטווח של התכנית: 'אם נצליח בטווח הקצר בחזית האינפלציה אף נחזק את הסיכוי הפוליטי והחברתי להצליח בזירה העיקרית השנייה בבעיית המבנה והצמיחה של המשק לטווח בינוני וארוך יותר' )ברונו 1981: 38(. כמו כן סטנלי פישר ויעקב פרנקל כתבו לאחר סימפוזיון שנערך בנושא המצב הכלכלי של ישראל באוניברסיטה העברית בשנת 1982: מאוניברסיטת תל אביב. 19 נגיד בנק ישראל בשנים 2013-2005. 20 בספרו עולמו של נגיד )פישר 2005( מספר פישר כי היה תלמידו של מילטון פרידמן. 21 למשל מחקריהם של Shalev and Grinberg 1989; Mendelkern and Shalev 2010 22 כתב עת זה שבהוצאת מכון בית ברל היה מזוהה עם מפלגת העבודה. 23 335

ריקי שיו לכל תוכנית ייצוב חייבות להיות שתי מטרות ושני תחומי פעולה עיקריים. ראשית, עליה לנקוט צעדי מדיניות המקטינים במהותם את שיעור האינפלציה הנוכחי הגבוה. שנית, עליה לפתוח בתהליך רפורמה מוסדית אשר תחסן את המשק מפני פגיעות לזעזועים אינפלציוניים להבא ותאפשר שליטה יעילה יותר על אינפלציה עתידית )פישר ופרנקל 247(. 1982: אם כן, אדריכלי התכנית 'בכובע' האקדמי שלהם כרכו את שתי המטרות העיקריות שלה זו בזו מיגור האינפלציה ושינוי מבני. הם הסבירו שתהליך האינפלציה לא נעצר בגלל ההתאמות המוסדיות ובגלל המדיניות התקציבית המרחיבה והגדלת כמות הכסף במשק. לכן הציעו תכנית דרסטית ומהירה, שכוללת קיצוץ בתקציב והקפאת המחירים, השכר ושער החליפין. לדבריהם, בטווח הארוך תצטרך המדיניות המוניטרית למלא תפקיד חשוב יותר בכלכלה הישראלית. הם קבעו שלאחר הצלחת התכנית יש להפוך את יעד יציבות המחירים ליעד המרכזי של המדיניות הכלכלית. הוויכוח המרכזי לפני תכנית הייצוב הכלכלית התמקד בהשקפתם השונה של מיכאל ברונו ושל אסף רזין בהשפעות מדיניות שער החליפין על יציבות המחירים ועל הצמיחה הכלכלית, ולא על חלוקת ההכנסות. לפי רזין: 'המדיניות החדשה מובילה אותנו ליציאה מהמצב הכלכלי הרעוע שלנו, אבל בתקופה הראשונה הפערים החברתיים מוכרחים להתרחב' )רזין 1985(. מיכאל ברונו לחץ להשאיר את שער החליפין בפיקוח, ואילו אסף רזין המליץ לבצע ניוד מלא. השארת הפיקוח על שער החליפין של המטבע בידי הממשלה לזמן מה הגבילה את ממדי הפיחות. כך נמנעה עליית מחירים גדולה יותר של מוצרי יבוא, והדבר הקהה במידה מסוימת את הפגיעה בציבור הרחב. הוויכוח ביניהם התמקד בשאלה כיצד לפקח על כמות הכסף במשק, שנראית באסכולה המוניטרית גורם מרכזי לאינפלציה. התכנית שהתקבלה בסופו של דבר, אשר כללה הקפאת שער החליפין, המחירים והשכר, היתה לכאורה 'חברתית יותר'. 24 סביר שהיא נבחרה בגלל האישים שנבחרו להוביל אותה, המזוהים עם 'אסכולת ירושלים' ובשל עמדתו של פישר, שכאמור צידד בתכנית כזו כבר קודם לכן. 24 לדברי הכלכלן אפרים קליימן בתשובה אישית אליי במאי 2005: 'התוכנית הירושלמית הייתה חברתית יותר מהאלטרנטיבה שהוצעה: הקפאת המחירים בד בבד עם הקפאת השכר הנומינלי הגבילה הן את ממדי שחיקת השכר והן את משכה, ויחד עם ההתחייבות לתקנה תוך זמן קצר, אפשרה להסתדרות להסכים לה. זאת בניגוד לארצות אמריקה הלטינית, למשל, ששם שחיקת השכר הייתה בדרך כלל הרבה יותר חדה, ונמשכה תקופה הרבה יותר ארוכה. )בארץ הושעה, למעשה, לתקופה קצרה הסדר תוספת היוקר. בארצות כמו ברזיל או ארגנטינה, למשל, לא היו בכלל בפועל הצמדות בדיעבד, אלא הממשלה הייתה מכריזה מראש איזו אינפלציה יש לקחת בחשבון(. עזרה כאן גם העובדה שהפיחות שהיה חלק מהתוכנית היה, יחסית, מתון )כ 19 אחוזים(, ושמיד לאחר מכן שער החליפין כלפי הדולר נשמר קבוע. זאת, שוב, בניגוד ל"אורתודוקסיה", שגרסה פיחות חריף מזה בהרבה. לכן, המחיר שהשכירים שילמו על עצירת האינפלציה היה הרבה יותר קטן מה"מקובל". גם לא היה כמעט גידול באבטלה, בניגוד לאבטלה החריפה שהתלוותה לחלק מתוכניות הייצוב בחו"ל'. 336